החלטה בתיק בר"ע 1128/06

1.         זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כב' השופטת א' בוהדנה), (להלן - בית משפט קמא) מיום 15/6/2006 במסגרת תמ"ש 5720/05 לפיה חייב בית משפט קמא את המבקש במסגרת קביעת המזונות הזמניים, בתשלום מחצית מהוצאות גן ומעון פרטי עבור שלושת ילדיו.

2.         רקע עובדתי:

א .         למבקש ולמשיבה 1 (להלן - המשיבה) שלושה ילדים קטינים, כולם מתחת לגיל 6

ב .         המשיבה עם שלושת ילדי בני הזוג מתגוררת בנפרד מהמבקש.

ג .          המשיבה הגישה לבית משפט קמא תביעת מזונות וביום 15/6/2006 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה, בה חויב המבקש בתשלום מזונות זמניים עבור שלושת ילדיו הקטינים בסך של 3,300 ש"ח לחודש ובנוסף לכך בתשלום מחצית הוצאות החזקת הקטינים במסגרות חינוכיות פרטיות.

3.         אלה בתמצית נימוקי הבקשה:

א .         טעה בית משפט קמא בקובעו, כי הוצאות החינוך הם בגדר צרכים הכרחיים וככאלה חייב את המבקש בתשלום מחצית ההוצאות. דא עקא, הוצאות עבור גן ומעון פרטיים, אינן חלק מהוצאות חינוך הכרחיות.

ב .         המבקש משתכר סך של 5,500 ש"ח בלבד ושכר זה הרוויח כל העת, גם מיום ההכרות בין הצדדים. לפיכך, אין כל הצדקה מוסרית, או משפטית לחייב את המבקש לשלם סכומים כה גבוהים עבור תשלום הוצאות חינוך במסגרת פרטית ולהשאיר אותו ללא יכולת קיום מינימאלית. זאת ועוד, אין כל הצדקה להחזיק ילדים במסגרת חינוך פרטית, כאשר אין יכולת לממן זאת.   

4.         המשיבים התנגדו לבקשה וביקשו להשאיר את החלטתו של בית משפט קמא על כנה.

5.         דיון

א .         בקשה זו מתייחסת, כאמור לעיל, אך ורק לשאלת חיובו של המבקש בתשלום מחצית הוצאות הגן והמעון הפרטיים וזאת במסגרת תשלום הוצאות הכרחיות. לטענת המבקש, הוצאות עבור גן ומעון פרטיים, אינן חלק מהוצאות חינוך הכרחיות.

מבחינת המשפט העברי חובת המזונות הראשונית לילדים עד גיל 6 מוטלת על האב על-פי דין תורה, ותקנות הרבנות הראשית, תש"ד הרחיבו חובה זו של האב לילדים עד גיל 15. אותו חיוב של האב על-פי הדין והתקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים. ואם האב הוא בעל האמצעים מחייבים אותו גם מדין צדקה. הפסיקה האזרחית חייבה גם את האם להשתתף, מדין צדקה, לפי יכולתה היחסית, במזונות הילדים מעל "המינימום ההכרחי" ובכך הבחינה הפסיקה בין הצרכים ההכרחיים של הילד לבין צרכים נוספים. ובאשר לילדים בקבוצת הגיל שבין 15 עד 18, מקור החיוב של שני ההורים כולו מדין צדקה.

ב .         שהייתם של קטינים  בגן הילדים היא צורך התפתחותי חיוני עבורם ולכן הוצאות שהייתם בחלק מהיום, המהווה סיפוק לצורך זה, יהיו הוצאות חינוך הכרחיות. בפסיקה נקבע כי הוצאות החינוך הן בגדר הצרכים ההכרחיים במסגרות ציבוריות בלבד (ראה עע"מ (תל-אביב-יפו) 64/97 שבתאי פריזם נ' תיאה פריזם, תק-מח 98(1), 2819). אני שותף לדעה זאת.

במקרה שבפנינו, קבע בית משפט קמא, כי על מנת שלא להותיר שלושה קטינים עם מזונות שאינם משקפים צרכים חיוניים, ישלם המבקש מחצית הוצאות החזקת הקטינים במסגרות חינוכיות פרטיות.

יחד עם זאת, נראה לי כי אין מקום להתערב בקביעתו הנ"ל של בית משפט קמא היות ומדובר בהחלטת ביניים עד למתן החלטה אחרת. בית משפט קמא קבע לעניין זה כדלהלן:

"האב טוען כי אין כל עילה להמשיך ולהחזיק ילדים במסגרת פרטית משום שאינו מסוגל לעשות כן, לא השתכנעתי כי לכאורה אין יכולות כלכליות לאב להחזיק את הקטינים במסגרות שהיו עד כה, אם הוא מבקש להעבירם למסגרת אחרת מטעמים חינוכיים או אחרים, יהיה עליו להגיש בקשה מתאימה, אשר תתברר לאחר שפקידת הסעד תתבקש להתייחס גם לנושא זה".

בכך נתן בית משפט קמא אפשרות למבקש לפנות בבקשה נפרדת לעניין העברת הקטינים למסגרות חינוכיות ציבוריות והיא תתברר לאחר קבלת חוות דעתה של פקידת הסעד. במידה והמבקש ולא יהיה שבע-רצון מהחלטתו של בית משפט קמא שאמורה להינתן לאור הממצאים שיוצגו בחוות דעתה של פקידת הסעד, יוכל להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. 

לא למותר להוסיף כי החלטה במזונות זמניים איננה החלטה סופית ובית משפט קמא יכול לשנותה, אם ימצא לנכון, במסגרת פסק הדין.

6.         לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.